הכנסת האורחים של לוט - לפרשת וירא

פרשת וירא

הכנסת האורחים של לוט

תביעת הצדק נטועה במעמקי נשמת האדם. ככל שהאדם הוא פחות אנוכי, הוא מבקש לא רק את הצדק שלו עצמו, אלא הוא משחר גם להופעתו של צדק כללי, שיקיף את הבריאה כולה.

אולם על מידת הצדק להיות צמודה להדרכתה של תורת הצדק, היא התורה שניתנה בסיני. כאשר האדם בונה את מגדלי הצדק בעצמו, עלולים הם לסטות מקו הבניה הישר, להתעוות ולקרוס. ללא הדרכה אלוקית, ללא קו אותו הציב הבורא, עלול האדם להכשל, גם אם כוונתו טובה.

כל צדק צריך גבול ומידה. אפילו אם כבר ידענו שעקרון מסויים הוא צודק, עדיין לא ידענו עד כמה מגיע ערך צדקתו. אין אפשרות לאדם עצמו למדוד את המשקל של הצדק באופן מוחלט.

*

סיפורו של לוט מראה לאלו מצבים מבישים עלול להיקלע חוש הצדק האנושי ללא הכוונה אלוקית, ועד היכן הוא עלול להרחיק לכת.

"ולוט יושב בשער סדום" (בראשית י"ט, א'). אותו יום מינוהו שופט עליהם (רש"י). מאז שנפרד לוט מאברהם אבינו, היתה קיימת בסתר ליבו משאלה: להיווכח שמי שגדל בביתו של אברהם אבינו, תנקע נפשו מעושר סדומי, שהוא יסלוד ממנו עד מעמקי נפשו, ויירתע מכל שייכות אליו. אולם הוא לא עמד בנסיון.

לא זו בלבד שהוא אינו נרתע מעושר זה, הוא גם נמשך אליו בכל ליבו. סדום, שהפכה לסמל של אכזריות ורשע, נראתה לו "כגן ה'" (בראשית י"ג, י'). טעות אופטית זו בראייתו של לוט הביאה להמשך הנסיגה.

לא זו בלבד שלוט מסתופף עתה בצילם של בני סדום, הוא גם עולה בדרגה והופך לשופט. מעתה עליו לנהל את חוקיהם הנוראים. מעתה, הוא גם מאמץ את תורתם, וגם מתאמץ למענה. הוא האיש המופקד על שמירתם של חוקי סדום.

מסתבר שהיו ללוט הצטדקויות פנימיות כדי להצדיק את מעשיו ולקבל את המינוי 'הרם'. בשאלה מסוג זה יישמעו תמיד דיבורים, כגון: 'עדיף חוק גרוע מאשר חוסר חוק בכלל', 'תפקידו של האזרח לשמור על החוק כפי שהוא, יהיה אשר יהיה' ועוד. ההסברים הללו שגורים תדיר בפיהם של אלה שליבם מושך אותם להסתפח אל פתחה של פיסת סדום כלשהי ולינוק מדובשה.

*

לוט פרש זה מכבר מההליכה המשותפת עם אברהם אבינו. הוא בונה את מערכת הצדק שלו בעצמו, ללא תורת אברהם. דרך זו מרופדת בעיוותים, וגם כאשר הוא מקריב את נפשו למען הזולת, מצויות מעידות בדרכו.

עוברי אורח הגיעו לעיר, ביום הראשון לשבתו של לוט השופט בשעריה. לוט רץ אחריהם בראש חוצות, ומתחנן: "סורו נא אל בית עבדכם". דבריו של לוט לא היו הזמנת נימוסין בלבד, הוא הרבה לבקש: "ויפצר בם מאד".

לוט הכיר היטב את משמעותה של הכנסת אורחים בסדום. נהירים היו לו שביליהם של חוקי סדום, שהרי הוא נושאה של גלימת המשפט בעיר הרשע. אך הוא, מוכן להעמיד בסכנה את מעמדו החדש, ואולי גם את חייו ואת חיי בני ביתו.

אנשי סדום הרגו את פלוטית, בתו של לוט, על שנתנה בסתר אוכל לעני (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ה). בית שהיכה בו השכול – לא ישכח זאת לעולם, אבל לוט נחוש בצעדיו. הוא לא פטר את עצמו בסירוב שסירבו לו אותם עוברי אורח זרים, הוא ממשיך להפציר.

מעשה מעורר התפעלות! ליבנו אומר לנו: לכאורה ניכר כאן חותמו הגדול של אברהם אבינו בכל יופיו. אבל כאן צומחת שאלה נוראה: אם כך, מנין צמח במוחו של לוט הרעיון הנורא, המעוות והמבחיל, להציע לאנשי סדום: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש – אוציאה נא אתהן אליכם, ועשיו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל לא תעשיו דבר, כי על כן באו בצל קורתי" (י"ט, ח')?

העלאת הרעיון מעוררת פלצות. מהיכן שאב לוט מחשבה זו?! מי לימד אותו להקריב, למען הכנסת אורחים, קרבנות אדם? מנין צמחה בנפשו של לוט אטימות לב קשוחה ותהומית זו?

התשובה היא, שבעיני לוט, לא היתה הכנסת האורחים בגדר של עבודת ה', היא לבשה סגנון של עיקרון. כך פועל בנפש עיקרון ברזל שהנפש מסגלת לעצמה. לא תורת שמים היא זו!

התורה מודדת כל עקרון ומעניקה לו את גבולותיו. היא מקיפה את עקרונות החיים. היא תורת חיים המבקשת חיים בכל וחיים לכל. לכן, היא חייבת להגדיר לכל עניין את תחומו, את גדריו וגבולותיו. 'עקרונות', לעומת זאת, מכסים רק חלקים מסויימים משטחי החיים, פה ושם. לכן, תמיד יהיו גבולותיהם מטושטשים. ככל שהעקרון יהיה תקיף יותר, כך הוא יתפשט וירחיב את גבולו על חשבון ערכים אחרים. עיקרון ברזל יהפוך לחסר מידה ויתבע את מילויו הבלעדי בכל מחיר. כל הערכים האחרים יהיו נמוגים בפניו, ויהיו כלא היו. את בנותיו היה לוט מוכן למסור לאנשי רשע, והכל למען עקרונותיו האנושיים.

את התורה עזב לוט בשעה העצובה בה נטש את ביתו של אברהם אבינו. מי שיכול לפנות לאנשי סדום, ולהוציא מפיו את המילים: 'אל נא אחי' – לא תורת אברהם בלבו, אלא רק 'עקרונות' שהוא סיגל לעצמו. אברהם אבינו יראה אמנם את עצמו כ'אב' לסדום, וירגיש אחריות לקיומם. הוא גם ישא עליהם תפילה, אבל אחווה לא תהיה ביניהם.

את מצוות הכנסת אורחים על פי התורה, זנח לוט זה מכבר, התורה מסכמת את פרישתו של לוט מאברהם אבינו בשלוש מילים: (בראשית י"ג, י"א): "ויסע לוט מקדם", ופירש רש"י: הסיע את עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי, לא באברהם ולא באלוקיו.

אין בידו של לוט תורה, אלא מנהגים ועקרונות שסיגל לעצמו עם השנים, וממילא איבדו ערכיו של לוט כל אפשרות של מדידה. הוא מנסה לחקות את אברהם, ואמנם חלק ממעשיו דומים למעשי אברהם בחיצוניותם, אולם הרוח הפנימית חסרה בהם. אותה רוח של טהרה וקירבת אלקים אינה מצויה בסדום.

*

עקרונות מסוג מעוות זה ניצבו גם ביסודה של סדום. העקרון של סדום, שטובת כולם היא שכל אדם ידאג לעצמו, יש בו אולי קורטוב של אמת. הכלל 'חייך קודמים' קיים גם על פי התורה בתחומים מסויימים. אולם בסדום השתלט עקרון זה על כל שטחי החיים ועל כל צדדי המוסר. הוא הצמיח יער שלם של עקרונות קפדניים, קשוחים ואכזריים.

עקרונות אלו צמחו ועלו בכל פינה בעיר הסדומית, ועלה בידם לחדור גם להכנסת האורחים של לוט ולהתמזג בה.

אחוותו של לוט לסדום ולאנשיה היתה גדולה מהאחווה שהיתה בליבו כלפי אברהם אבינו. המלים: "אל נא אחי", שאמר לוט לאנשי סדום שהקיפו את ביתו באישון לילה, תפסו בליבו של לוט מקום גדול יותר מאשר המילים: "כי אנשים אחים אנחנו", שאמר לו אברהם. ובעקבות זאת, נעשתה הכנסת האורחים שלו, שמצד עצמה היתה ראויה לשבח, למהולה באכזריות סדומית. המסגרת החברתית החדשה של לוט עיצבה את תפיסת עולמו, ומצאה את ביטוייה בהכנסת אורחים נוסח לוט.

קצרה ידו של האדם להציב את גבולותיו המדוייקים של עקרון הצדק. כוחו של הצדק קיים רק כאשר הבסיס של עשיית הצדק עומד על האמונה באלוקים. אין לצדק מחמת עצמו, בסיס יציב שיבטיח את האחריות הנדרשת לעשייתו. נקודת משענתו של הצדק חייבת להימצא מחוץ למעגל האדם. היא נמצאת רק בתחומו של האלוקים, שהוא רב חסד.