הכנסת האורחים של לוט - לפרשת וירא

פרשת וירא

הכנסת האורחים של לוט

תביעת הצדק נטועה במעמקי נשמת האדם. ככל שהאדם הוא פחות אנוכי, הוא מבקש לא רק את הצדק שלו עצמו, אלא הוא משחר גם להופעתו של צדק כללי, שיקיף את הבריאה כולה.

אולם על מידת הצדק להיות צמודה להדרכתה של תורת הצדק, היא התורה שניתנה בסיני. כאשר האדם בונה את מגדלי הצדק בעצמו, עלולים הם לסטות מקו הבניה הישר, להתעוות ולקרוס. ללא הדרכה אלוקית, ללא קו אותו הציב הבורא, עלול האדם להכשל, גם אם כוונתו טובה.

כל צדק צריך גבול ומידה. אפילו אם כבר ידענו שעקרון מסויים הוא צודק, עדיין לא ידענו עד כמה מגיע ערך צדקתו. אין אפשרות לאדם עצמו למדוד את המשקל של הצדק באופן מוחלט.

*

סיפורו של לוט מראה לאלו מצבים מבישים עלול להיקלע חוש הצדק האנושי ללא הכוונה אלוקית, ועד היכן הוא עלול להרחיק לכת.

"ולוט יושב בשער סדום" (בראשית י"ט, א'). אותו יום מינוהו שופט עליהם (רש"י). מאז שנפרד לוט מאברהם אבינו, היתה קיימת בסתר ליבו משאלה: להיווכח שמי שגדל בביתו של אברהם אבינו, תנקע נפשו מעושר סדומי, שהוא יסלוד ממנו עד מעמקי נפשו, ויירתע מכל שייכות אליו. אולם הוא לא עמד בנסיון.

לא זו בלבד שהוא אינו נרתע מעושר זה, הוא גם נמשך אליו בכל ליבו. סדום, שהפכה לסמל של אכזריות ורשע, נראתה לו "כגן ה'" (בראשית י"ג, י'). טעות אופטית זו בראייתו של לוט הביאה להמשך הנסיגה.

לא זו בלבד שלוט מסתופף עתה בצילם של בני סדום, הוא גם עולה בדרגה והופך לשופט. מעתה עליו לנהל את חוקיהם הנוראים. מעתה, הוא גם מאמץ את תורתם, וגם מתאמץ למענה. הוא האיש המופקד על שמירתם של חוקי סדום.

מסתבר שהיו ללוט הצטדקויות פנימיות כדי להצדיק את מעשיו ולקבל את המינוי 'הרם'. בשאלה מסוג זה יישמעו תמיד דיבורים, כגון: 'עדיף חוק גרוע מאשר חוסר חוק בכלל', 'תפקידו של האזרח לשמור על החוק כפי שהוא, יהיה אשר יהיה' ועוד. ההסברים הללו שגורים תדיר בפיהם של אלה שליבם מושך אותם להסתפח אל פתחה של פיסת סדום כלשהי ולינוק מדובשה.

*

לוט פרש זה מכבר מההליכה המשותפת עם אברהם אבינו. הוא בונה את מערכת הצדק שלו בעצמו, ללא תורת אברהם. דרך זו מרופדת בעיוותים, וגם כאשר הוא מקריב את נפשו למען הזולת, מצויות מעידות בדרכו.

עוברי אורח הגיעו לעיר, ביום הראשון לשבתו של לוט השופט בשעריה. לוט רץ אחריהם בראש חוצות, ומתחנן: "סורו נא אל בית עבדכם". דבריו של לוט לא היו הזמנת נימוסין בלבד, הוא הרבה לבקש: "ויפצר בם מאד".

לוט הכיר היטב את משמעותה של הכנסת אורחים בסדום. נהירים היו לו שביליהם של חוקי סדום, שהרי הוא נושאה של גלימת המשפט בעיר הרשע. אך הוא, מוכן להעמיד בסכנה את מעמדו החדש, ואולי גם את חייו ואת חיי בני ביתו.

אנשי סדום הרגו את פלוטית, בתו של לוט, על שנתנה בסתר אוכל לעני (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ה). בית שהיכה בו השכול – לא ישכח זאת לעולם, אבל לוט נחוש בצעדיו. הוא לא פטר את עצמו בסירוב שסירבו לו אותם עוברי אורח זרים, הוא ממשיך להפציר.

מעשה מעורר התפעלות! ליבנו אומר לנו: לכאורה ניכר כאן חותמו הגדול של אברהם אבינו בכל יופיו. אבל כאן צומחת שאלה נוראה: אם כך, מנין צמח במוחו של לוט הרעיון הנורא, המעוות והמבחיל, להציע לאנשי סדום: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש – אוציאה נא אתהן אליכם, ועשיו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל לא תעשיו דבר, כי על כן באו בצל קורתי" (י"ט, ח')?

העלאת הרעיון מעוררת פלצות. מהיכן שאב לוט מחשבה זו?! מי לימד אותו להקריב, למען הכנסת אורחים, קרבנות אדם? מנין צמחה בנפשו של לוט אטימות לב קשוחה ותהומית זו?

התשובה היא, שבעיני לוט, לא היתה הכנסת האורחים בגדר של עבודת ה', היא לבשה סגנון של עיקרון. כך פועל בנפש עיקרון ברזל שהנפש מסגלת לעצמה. לא תורת שמים היא זו!

התורה מודדת כל עקרון ומעניקה לו את גבולותיו. היא מקיפה את עקרונות החיים. היא תורת חיים המבקשת חיים בכל וחיים לכל. לכן, היא חייבת להגדיר לכל עניין את תחומו, את גדריו וגבולותיו. 'עקרונות', לעומת זאת, מכסים רק חלקים מסויימים משטחי החיים, פה ושם. לכן, תמיד יהיו גבולותיהם מטושטשים. ככל שהעקרון יהיה תקיף יותר, כך הוא יתפשט וירחיב את גבולו על חשבון ערכים אחרים. עיקרון ברזל יהפוך לחסר מידה ויתבע את מילויו הבלעדי בכל מחיר. כל הערכים האחרים יהיו נמוגים בפניו, ויהיו כלא היו. את בנותיו היה לוט מוכן למסור לאנשי רשע, והכל למען עקרונותיו האנושיים.

את התורה עזב לוט בשעה העצובה בה נטש את ביתו של אברהם אבינו. מי שיכול לפנות לאנשי סדום, ולהוציא מפיו את המילים: 'אל נא אחי' – לא תורת אברהם בלבו, אלא רק 'עקרונות' שהוא סיגל לעצמו. אברהם אבינו יראה אמנם את עצמו כ'אב' לסדום, וירגיש אחריות לקיומם. הוא גם ישא עליהם תפילה, אבל אחווה לא תהיה ביניהם.

את מצוות הכנסת אורחים על פי התורה, זנח לוט זה מכבר, התורה מסכמת את פרישתו של לוט מאברהם אבינו בשלוש מילים: (בראשית י"ג, י"א): "ויסע לוט מקדם", ופירש רש"י: הסיע את עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי, לא באברהם ולא באלוקיו.

אין בידו של לוט תורה, אלא מנהגים ועקרונות שסיגל לעצמו עם השנים, וממילא איבדו ערכיו של לוט כל אפשרות של מדידה. הוא מנסה לחקות את אברהם, ואמנם חלק ממעשיו דומים למעשי אברהם בחיצוניותם, אולם הרוח הפנימית חסרה בהם. אותה רוח של טהרה וקירבת אלקים אינה מצויה בסדום.

*

עקרונות מסוג מעוות זה ניצבו גם ביסודה של סדום. העקרון של סדום, שטובת כולם היא שכל אדם ידאג לעצמו, יש בו אולי קורטוב של אמת. הכלל 'חייך קודמים' קיים גם על פי התורה בתחומים מסויימים. אולם בסדום השתלט עקרון זה על כל שטחי החיים ועל כל צדדי המוסר. הוא הצמיח יער שלם של עקרונות קפדניים, קשוחים ואכזריים.

עקרונות אלו צמחו ועלו בכל פינה בעיר הסדומית, ועלה בידם לחדור גם להכנסת האורחים של לוט ולהתמזג בה.

אחוותו של לוט לסדום ולאנשיה היתה גדולה מהאחווה שהיתה בליבו כלפי אברהם אבינו. המלים: "אל נא אחי", שאמר לוט לאנשי סדום שהקיפו את ביתו באישון לילה, תפסו בליבו של לוט מקום גדול יותר מאשר המילים: "כי אנשים אחים אנחנו", שאמר לו אברהם. ובעקבות זאת, נעשתה הכנסת האורחים שלו, שמצד עצמה היתה ראויה לשבח, למהולה באכזריות סדומית. המסגרת החברתית החדשה של לוט עיצבה את תפיסת עולמו, ומצאה את ביטוייה בהכנסת אורחים נוסח לוט.

קצרה ידו של האדם להציב את גבולותיו המדוייקים של עקרון הצדק. כוחו של הצדק קיים רק כאשר הבסיס של עשיית הצדק עומד על האמונה באלוקים. אין לצדק מחמת עצמו, בסיס יציב שיבטיח את האחריות הנדרשת לעשייתו. נקודת משענתו של הצדק חייבת להימצא מחוץ למעגל האדם. היא נמצאת רק בתחומו של האלוקים, שהוא רב חסד.

אברהם ויחסו לאומות - לפרשת לך לך

אברהם ויחסו לאומות

במעשי האבות קיימת הוראה לעתיד בהקשר ליחס הנכון שלנו כלפי אומות העולם. האבות במעשיהם הדריכו את בניהם כיצד לצעוד בחיים וכיצד להתייחס לכל תופעה.

יחס זה הינו בעל שתי פנים: מחד, עלינו להיות ממשיכיו של אברהם אבינו – אב המון גויים, 'האחראי' על הבריאה והרוצה בטובתה, שתפקידו להביא את ברואי העולם למעלה רוחנית גבוהה. הדבר מחייב אחריות לשלומם ולטובתם הרוחנית והגשמית של כל בני האדם.

מאידך, חטאינו והפגמים שעלו בנו, מביאים אותנו למצב שבו עלינו להתמודד מול מזימות אומות העולם. הבורא מעניש אותנו באמצעות האומות, ולא אחת אנו ניצבים מול פרעות, גלויות ומלחמות. אנו מייחלים למצב שבו נהיה אור לגוים, אבל כל עוד לא באה שעת גאולתנו, האומות משמשות כשבט פורענות, כדי להביא על עם ישראל עונש שמטרתו תיקון.

נסביר כל אחד מצדדים אלו:

התייחסותו של אברהם אבינו לסדום מהווה דוגמה להתייחסות נכונה לחוטאים. אמנם, תהום פעורה בינינו לבינם, אבל בשעה שעומדת להתרגש עליהם פורענות – אנו מבקשים את טובתם, יוצאים להגיש להם עזרה או קמים ללמד עליהם סנגוריה. יחס זה, מתבאר בפסוק (תהלים קי"ד, ל"ה): "יתמו חטאים מן הארץ", חטאים אך לא החוטאים עצמם.

פעמיים יצא אברהם לעזרת סדום: האחת, בשעה שבאה עליהם פורענות מידי ארבעת המלכים. בני סדום, יחד עם לוט, בן אחיו של אברהם, נלקחו בשבי, ואברהם יצא לחלצם. ה' עזר לו במלחמתו והוא הצליח להציל את סדום ובנותיה מידי אויביהן. הפעם השניה היתה לפני שניתכו עליהן גפרית ואש מן השמים, כעונש על מעשיהן. גם אז ניסה אברהם אבינו להציל בתפילתו ובבקשתו מאלקים את סדום, אלא שאנשי סודם עצמם הכשילו את מאמציו.

בפעם הראשונה כאשר לוט נפל בשבי, ניצבה לפני אברהם, לכאורה, שאלה: הצלת לוט כרוכה בהצלת אנשי סדום. ואם כן, באמצעותו תקום שוב עיר הרשע על מכונה. בני העיר ישובו למקומם, וימשיכו במהלך חייהם החוטא. אברהם פתר את השאלה. הוא יצא להילחם נגד ארבעת המלכים במטרה להציל, ובכך הוא גילה לעין כל, שאין הוא קטיגורם של אנשי סדום, ואינו מבקש את רעתם או את מפלתם.

בפעם השניה קם אברהם והפך לחומת מגן לסדום עצמה. הפעם לא רק עקב הדאגה ללוט. בתפילתו ביקש אברהם רחמים על העיר החוטאת עצמה. בתפילתו מודגשת ההנחה שאין אנו רואים בבחירתנו בדרך הטובה סיבה לחורבנם. יש לנו אחריות כלפיהם, ואנו מבקשים את טובתם.

אברהם בדרכו, במלחמתו ובתפילתו, הורה דרך לבניו אחריו. עלינו לחוש באחריות כלפי עולם ומלואו, לרצות בטובתו ולהתפלל להצלתו. תפקידו של אברהם כ'אב המון גויים' ותפקדינו כממשיכיו לראות עולם מיושב ע"י העמים, עולם שבבוא הזמן יכיר גם הוא באמת האלקית וינהה אחריה.

*

הצד השני של ההתייחסות כלפיהם הוא יחס של עימות והתמודדות מולם, בשעה שהם מבקשים לעשיות לנו רעה. העימות בין עם ישראל לבין אומות העולם, הוא מאבק תמידי כנגד ארבע המלכויות העולמיות, שקמו עלינו לאורכם של דברי הימים.

מאבק זה קשור ישירות למלחמה שערך אברהם נגד ארבעת המלכים. חכמינו מצאו רמז בפסוק: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער" – זו בבל, "ואריוך מלך אלסר" – זה אנטיוכוס (מלך יוון), "כדרלעומר מלך עילם" – זו מדי (ופרס), "ותדעל מלך גויים" – זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא (שולחת כתב שיטנה) מכל אומות העולם (בראשית רבה מ"ב, ד').

מלחמתו של אברהם היתה סימן להתמודדות של עם ישראל נגד ארבעת המלכויות העתידות לקום עליו בעתיד. כאמור, הסיבה העיקרית למאבקן של האומות בנו, אינו קשור ישירות למישור הגשמי. הוא נובע מהמישור הרוחני. כאשר איננו עומדים בגובה הדרוש מבחינה רוחנית, פוגעת בנו, חלילה, יד ה' באמצעות שליחיו, הם אומות העולם.

מלחמה זו בארבעת המלכים אירעה עם עלייתו של אברהם אבינו ממצרים, בבואו להתיישב שוב בארץ, לאחר תקופת הרעב. באותה שעה פרש ממנו לוט לסדום, ומיד בסמוך פרצה המלחמה הגדולה נגד ארבעת המלכים.

אחיזתו של אברהם בארץ באותה שעה עדיין אינה שלימה. לכן, צריכה לבוא אחריה התמודדות נוספת, נגד אומות העולם. רק אחריה עתיד אברהם לשבת בשלווה, ולהיות נשיא אלקים. אברהם אבינו אמנם עלה ממצרים ויצא מהגלות, אבל ישיבתו בארץ ישראל מצריכה עדיין הכנה רבה. עדיין לא נשלם תפקידה של הגלות.

זוהי גם דרכם של בניו: עם עלותם ממצרים, יצליחו אמנם בני ישראל להיאחז בארץ, אבל בהמשך הדורות יתברר שהאחזות זו היתה רק תקיעת יתד. אין היא ישיבת קבע לעולמים. הם יגלו גלות אחר גלות. הם עתידים לשוב ולהתמודד מול אומות העולם, ורק לאחר תום המאבק הארוך, נגד כל המלכויות, עתיד עם ישראל לזכות לישיבת שלווה בארץ ישראל, להחשב כנשיא אלקים בקרב כל העמים ולהנות מכל הטובות שתבאנה בשעת הגאולה השלמה.

כוחה של אחדות - לפרשת נח

כוחה של אחדות רב הוא. הליכוד בין בני האדם יוצר כח ועוצמה הגדולים לאין ערוך מקיבוץ כוחם של כל היחידים המרכיבים את הקבוצה. גם אם, חלילה, מופנה עוז רוחם של האנשים לכיוון לא חיובי, "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשיות" (בראשית י"א, ו'). נלמד זאת מהדרך הכושלת בה צעד דור הפלגה:

"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער, וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו, הבה נלבנה לבנים, ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן, והחמר היה להם לחומר. ויאמרו, הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ" (י"א, א'-ד').

התבוננות בפסוקים אלו מעוררת פליאה: היכן בונים מגדל שראשו בשמים? מאלו חומרים בונים את המגדל?

המקום המתאים לבנין השואף להגיע לגובה רב, הוא על פסגתו של הר גבוה. בנוסף, המקום שעליו בונים חייב להיות סלע איתן, כדי שהבנין אדיר המימדים לא ישקע ולא יתרועע. גם חומרי הבניה צריכים להיות מוצקים ביותר, כדי שלא יקרסו ויתרסקו.

בני דור הפלגה פועלים בכיוון הפוך: "ויהי מושבם ממשא, בואכה ספרה הר הקדם" (י', ל'). תחילה הם ישבו בהר, אך הם נטשו אותו. "ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער, וישבו שם" (י"א, ב'). כולם קמו כאיש אחד, ונסעו לחפש בקעה.

שמו של המקום החדש הוא בעל משמעות עמוקה: רבי יוחנן אמר: למה נקרא שמה שנער? (לפי) שכל מתי מבול ננערו לשם (זבחים קי"ג, ע"ב).

המקום נמוך מכל השטחים המקיפים אותו, הקרובים והרחוקים. שטף המים של האזור כולו מתנקז אליו. לכן, גרפו מי המבול אל הבקעה את גופותיהם של בני דור המבול. למקום נמוך זה עברו אנשי דור הפלגה מההר הגבוה, כדי לבנות מגדל וראשו בשמים!

וראה זה פלא, הם לא מסתפקים באחיזתם בארץ שנער, הם ממשיכים לחפש באותה סביבה מקום שקוע יותר: "וימצאו בקעה בארץ שנער" – זהו המקום הנחשב בעיניהם למתאים ביותר להקים בו את המגדל!

מי המבול זרמו בשטף כביר. מלבד המתים הביאו המים למקום גם סחף עצום – את האדמה שהמים גרפו יחד איתם. כך נגזר על דור המבול: "והנני משחיתם את הארץ" (ו', י"ג), ופירש רש"י: "את הארץ" – 'שאף שלושה טפחים של עומק המחרישה נימוחו ונטשטשו'. כל האדמה שיד אדם נגעה בה, נשחתה בעוון וגם נשחתה בעונש מי המבול. העולם נותר ללא מגע יד אדם. כל זאת מלבד הסחף הרב שהצטבר שם במשך תשע עשרה מאות שנים ומעלה, מאז בריאת העולם. כאן – בקרקע לחה ותחוחה זו – הם מבקשים להקים מגדל שראשו בשמים! על אדמת סחף בלתי יציבה זו הם יבנו את העיר ואת המגדל!

קושי נוסף קיים בנושא, והוא חומר הבניה שבחרו בו: "ותהי להם הלבנה לאבן, והחמר היה להם לחומר". כיצד תוכל לבינה, העשיויה מטיט המיובש בתנור, לשמש לבנין כה גבוה ולעמוד בעומס הנורא? והרי היא תתפורר תחת משאה?

*

כדי לקבל מושג על ההגיון שעמד מאחורי מעשיהם של בני דור הפלגה, עלינו לשוב לדורות הקודמים:

דור הפלגה ניסה ללמוד מטעויותיו של דור המבול. הם קיוו שבדרכם החדשה שוב לא תבוא פורענות על הארץ.

עוון דור המבול מתואר בפסוק (ו', י"א): "ותישחת הארץ לפני האלוקים, ותימלא הארץ חמס". בדור המבול חיה חברה שכולה גזל וחמס. מציאות הזולת הפכה למרמס, כוח הזרוע ואכזריות הלב התגברו בעולם. כל אדם דאג רק לעצמו, גם על חשבון זולתו. החברה התפוררה לחלוטין, ואנדרלמוסיה באה לעולם (רש"י פסוק י"ג).

באותה שעה בא המבול ושטף את כל הרוע האנושי. שטף אדיר של מים התפרץ וסחף את המציאות הכאובה שיצרו בני דור המבול. הוא השאיר אחריו עולם נקי וטהור, אבל גם חרב, שומם וריק. האנושות, שלא השכילה לפתוח אפילו פתח צר בליבה למען הזולת, איבדה את זכות קיומה.

בעקבות החטא והעונש הקדומים, פנתה האנושות לדרך שונה. היא, כביכול, למדה לקח. לנוכח תוצאותיה המרות של שיטת החיים הקודמת, מתגבשת תפיסת חיים הפוכה: לא עוד יחידים הדואגים לעצמם, לא עוד אנדרלמוסיית חמס. על כולם להתאחד, למען טובתם המשותפת. שומה על כל יחיד לשעבד את עצמו לכלל ולבטל את נכסיו ואת ענייניו האישיים למען טובת הציבור. היה זה ההיפך הגמור מדרכם של בני דור המבול. נוצרה אחדות, "שפה אחת ודברים אחדים". האנושות מלוכדת, אך יחד עם זאת היא אינה צועדת בכיוון הנכון. הליכוד נוצר למטרות מרד.

*

לבני דור הפלגה קם מלך. הוא כיוון את דרכם המשותפת למרוד במלכות שמים. הוא כינס את כולם סביבו כדי לצאת לדרך חדשה, שכולה מרד: "וכוש ילד את נמרוד, הוא החל להיות גבור בארץ" (י', ח'), וכתב רש"י: להמריד את כל העולם בעצת דור הפלגה.

נמרוד איחד את האנושות תחת שלטונו. כולם הפכו ליחידה אחת ללא מחיצות, ללא קניינים אישיים. גוש אחד שמטרתו להקים מגדל שראשו בשמים, למרוד בה' ולהמליך את נמרוד על תבל ומלואה.

ההסתלקות מהחיים המתנהלים לפני ה', כרוכה באיבוד צלם האלקים שבאדם. הנפילה בפח הדעת שטמן נמרוד לבני האדם, היא נפילת ריסוק ל'מותר האדם'. באין רוחניות, הופך הכינוס הגדול של האנשים למרידה, לאיחוד כוחות להקמת המגדל, סמל המרידה.

מאמציו של נמרוד נשאו פרי, כפי שרמז הכתוב: "ויהי בנסעם מקדם". אותה נסיעה מקדם מוזכרת גם בעת פרישתו של לוט מאברהם אבינו: "ויסע לוט מקדם" (י"ג, י"א). רש"י מפרש שם: הסיע את עצמו מקדמונו של עולם. נטישת אברהם היתה גם נטישת דרכו ואמונתו של אברהם. גם הם יצאו מלפני קדמונו של עולם, נטשו את דרכו של הבורא והקימו במה לעצמם.

הם מבקשים להתנתק באופן מוחלט מדור המבול, אך בפרט מרכזי אחד יש דמיון ביניהם. הבסיס של שיטתם לא יעמוד על קבלת עול מלכות שמים, אלא להיפך, הוא יעמוד על מרידה בשוכן מרומים. כולם כנמרוד, בעצה אחת: "ויאמרו איש אל רעהו", העצה היא עצת כולם. האחדות היא שתבטיח את קיום הרעיון.

*

"ויהי בנסעם מקדם", פירש רש"י: שהיו יושבים שם, ונסעו משם לתור להם מקום להחזיק את כולם, ולא מצאו אלא שנער.

והלא כל הארץ לפניהם, והיא רחבת ידים? למה לא מצאו אלא את ארץ שנער?

הם חיפשו מקום שיש בו סגולה פנימית לחזק את שיטתם, מקום בו יהיו מאוחדים סביב רעיונם, ואין לך מקום מתאים יותר מארץ שנער.

בעפרה של הארץ טמונים כל מוראותיה של השואה שפקדה את דור המבול. כאן עומד לנגד העיניים, בכל עת, האסון שהביאו הגזל והחמס. כאן היא העדות החיה לאותו חורבן הנובע מצורת החיים הקלוקלת של דור המבול, שבה כל יחיד דאג לעצמו בלבד ורמס את זולתו. בכל בית שייבנה כאן, בשעה שיחפרו את יסודותיו, יעלה המעדר שברי עצמות של בני דור המבול. יחד איתם יקחו הבונים לקח מוסר מאותו דור כושל שהם מתרחקים מדרכו. רק במקום זה יש סיכוי לתכנית שלהם להתממש.

זאת ועוד, בארץ שנער אין אבנים וסלעים. הבתים הנבנים בה הם בתי לבנים בלבד. משמעות עמוקה יש לדבר: אבנים הן מעשי ה' – לא כן הלבנים, הן מעשי אדם. לבינה מכילה פרורי אדמה, שהאש מצרפת אותם יחד לחומר אחד מגובש. זהו ביטוי לתכנית חייהם. כך יכולים גם פרורי אדם להצטרף זה לזה, להתלכד יחד באש הרעיון ולהפוך לחטיבה אחת, מגובשת ואיתנה.

הבתים הבנויים מלבנים בהם יגורו, ישמשו להם, לדעתם, כמחסה מפני פגעי המבול, כי הם בחרו בשיטה אחרת.

אדמת היסוד של כל בית, תזכיר להם תמיד לאיזו צורת חיים עליהם להפנות עורף. כל לבינה תזכיר להם לקראת מה עליהם לשים את פניהם בעתיד. העזרה ההדדית והליכוד יאפשרו להם, לפי דעתם, לא להיות תלויים בחסדי שמים.

הם, כביכול, לא זקוקים לעזרת שמים, הם יתחילו לבנות את המגדל דווקא במקום הנמוך ביותר, כדי להראות לכל, שאין להם צורך בחסד ממרום, בהר גבוה שיגביה את המגדל. בכוח האיחוד הם יתחילו מלמטה, אך יצליחו להמריא אל על.

*

הגיבוש של חבורת בני האדם והשאיפה לאחד את כולם באחדות מוחלטת, נבעו מגובה קומתו הרוחנית של האדם, כפי שהיה מלפנים מקדם. אחדות זו כוחה רב ועצום: "ויאמר ה', הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשיות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשיות". הגיבוש והליכוד, שהצטרפו לשיעור קומתם של אותם אנשי קדם, מסוגלים היו, להגשים כמעט כל מטרה.

אלמלא התערבות מיוחדת של הבורא שפיזר את הצירוף ההדדי, את האחדות, היה זממם קרוב למימוש.

איננו מתייחסים לעצם שיטת הכפירה והמרידה, לא ידוע לנו אלו מחשבות עמוקות הגה נמרוד נגד מלכות שמים. מתייחסים אנו רק לאופן שבו פעלה השיטה, אחדות וגיבוש, רצון עז לפעולה משותפת. נמרוד כבש את לב כולם.

מכאן נלמד גם מהו כוחה של אחדות חיובית, של התלכדות סביב דגל רעיונות חיוביים, של קיבוץ שמטרתו לקדש שם שמים. דומה שאין כח שיוכל לעמוד מול עוצמה קדושה זו. זהו כוחה של אחדות!

מה אתה? אתרוג או ערבה

רמזי ארבעת המינים

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כ"ג, מ'). מלבד קיום המצוה על כל פרטיה ההלכתיים, מצויים בה גם רמזים המוסיפים תוכן הן למהות המצוה והן לפרטיה. על אחת מדרכי הרמז של ארבעת המינים נכתוב במאמר זה:

כידוע, ארבעת המינים רומזים לארבעת סוגי האנשים שמהם מורכב עם ישראל. האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח הוא כנגד הצדיקים, שיש בהם גם תורה הרמוזה בטעם, כי התורה, כמו הטעם, היא חלק בלתי נפרד מהפרי, וגם מצוות הרמוזות בריח, כי המצוות הן ההוראות היוצאות מן התורה, מן הפרי, כמו הריח. הלולב, שיש בתמרים הגדלים על העץ רק טעם, הוא כנגד מי שיש בו רק תורה, אך אין בו מצוות או מעשים טובים. ההדס שיש בו רק ריח, הוא כנגד מי שיש בו רק מצוות, אך אין בו תורה. הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, היא כנגד אישי ישראל שאין בהם לא תורה ולא מצוות.

במדרש ויקרא רבה (פרשה ל', י"א) מובא ענין זה והמדרש מסיים: 'אמר הקב"ה: יקשרו כולם באגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו'. הקשר והאיחוד הופכים אותם לאגודה אחת, מאחדת ומכפרת.

כאשר נתבונן ניווכח שצורת הגידול של כל אחד מארבעת המינים הללו, רומזת גם היא לאותם עניינים וגם ממנה ניתן ללמוד אותן תובנות. בבואנו לבחון כיצד ירמזו ארבעת המינים לארבעת סוגי האנשים המצויים בכלל ישראל, ניקח שלוש אבני בוחן. כל אחד מארבעת המינים יבחן על פי אותן אבני בוחן ועל פיהן נדע ונבין למה הוא רומז.

אבן הבוחן הראשונה היא אלו הלכות נאמרו רק באותו מין ולא נאמרו ביתר המינים, כגון, בלולב ישנה דרישה שלא יהיה נחלק כהימנק, כמוסבר להלן. בודאי שהלכה זו מייחדת את הלולב.

אבן הבוחן השניה היא באיזה עניין יש להשקיע יגיעה רבה יותר, כדי להחליט שאותו מין הוא כשר ומהודר. כגון, בהדס היגיעה היא לבדוק היטב ששלושה עלים יוצאים מקן אחד, כלומר, באותו גובה. יש לערוך בדיקות אלו בכל העלים עד שיבדק כל שיעורו ההלכתי של ההדס. יגיעת ההידור באותו מין תלמד גם על היגיעה באותו ענין רוחני שעליו הוא רומז.

אבן הבוחן השלישית היא שמו של אותו מין, שהרי כידוע השם רומז למהותו של נושא השם. השם הוא מהותי ושורשי ואינו כינוי בלבד.

נפנה תחילה לאתרוג:

האתרוג הוא היחיד מבין ארבעת המינים שהוא פרי, "פרי עץ הדר". ואמנם מצאנו שהפרי הוזכר אצל הצדיק שאליו רומז האתרוג: "פרי צדיק עץ חיים" (משלי י"א, ל'). הצדיק מושלם בתורה ובמצוות. האתרוג הוא גם היחיד מבין המינים שנוטלים אותו כיחידה שלימה, כפרי שלם, מה שאין כן שאר המינים שנוטלים בהם רק חלק מהענף. זאת ועוד, באתרוג מצאנו פסול חסר וכן שאר פסולי מראה, המחסרים ומפריעים לשלימותו ולמראהו האחיד.

גם מהות הצדיק, שנמשל לאתרוג, היא השלמות, יש בו גם תורה וגם מצוות, ובכך הוא ממלא באופן מושלם את תפקידו בעולם.

באתרוג היגיעה בהידורו היא לבחון שהוא שלם ואין פסול במראהו. כל פסולי המראה הללו עניין אחד להם שלא יכער הפגם את שלמות האתרוג, כי גם מראה פסול פוגם בשלמות. כנגד שלמות זו ניצבת השלמות הן בתורה והן במצוות של הצדיק.

רמז נאה יש בנושא זה: אתר"ג [בכתיב חסר], הוא ראשי תיבות של כל הדברים שאנו מבקשים עליהם בתפילה שיהיו שלמים: א' - אמונה שלמה, ת' - תשובה שלמה, ר' - רפואה שלמה, ג' - גאולה שלמה. זהו רמז נוסף שהאתרוג רומז לשלמות.

התורה קוראת לאתרוג: "פרי עץ הדר", ואע"פ שדין 'הדר' נלמד מאתרוג לכל המינים, שגם בהם קיימת דרישה הלכתית זו, נתייחד האתרוג בכך ששם העץ עצמו נקרא בפסוק על שם ההדר, וכן מהות הצדיק היא הקיום המושלם של רצון ה', והיינו ההדר.

גם דין "לכם", שממנו לומדים שארבעת המינים יהיו ביום הראשון בבעלותו של מקיים המצווה, נאמר בפסוק סמוך לאתרוג, ורמוז כאן שלכל צדיק יש את חלקו היחודי בעבודת הבורא, ורמז לכך הוא שרק באתרוג אנו מוצאים שיש לכל יהודי חיבה לסוג מסויים של אתרוג, לזן מיוחד, לצורת גידול מיוחדת ועוד, כי המצוה השלימה היא יחודית ומתאימה לכל אדם ואדם בפני עצמו.

לולב:

ההלכות המיוחדות הנמצאות רק בלולב ולא בשאר המינים, הן דין הימנק, שמשמעותו שהעלה העליון לא יתפצל לשנים וכן, שלא יפרצו עליו, כלומר, שאין העלים עולים למעלה עם השדרה אלא תלויים לכיוון מטה (שולחן ערוך אורח חיים סי' תרמ"ה). בעקרון עניינם של פסולים אלו הוא אחד, שלא יפנו עליו לצדדים, אלא יפנו באופן מוחלט כלפי מעלה. בגמרא אמרו (מסכת סוכה מ"ה ע"ב) שעץ התמר יש לו לב אחד לאביו שבשמים, ולכן, צריך שכל העלים יפנו כלפי מעלה, כי הם המבטאים את הלב האחד.

הלולב רומז, כאמור, לתורה, ולגבי התורה מצאנו שאי אפשר להצליח בה אלא אם כן הלומד מסור רק לתורה ואינו מפנה את לבו לנושאים נוספים [לא מצאנו ענין זה במפורש לגבי המצוות]. וכן מובא במשנה (אבות ב', ה'): לא כל המרבה בסחורה מחכים. כי התורה היא חכמת הקב"ה ואין בלעדיה מאומה. רעיון זה מסמל הלולב, שפונה רק לשמים, כלפי מעלה, ללא פנייה לצדדים אחרים.

זאת ועוד, לעץ התמר יש צורת גידול שהיא ייחודית רק לו. כל העצים גדלים בכל קצות האילן ובכל פינותיו, ואילו התמר גדל רק במרכזו ופונה כלפי מעלה, והיינו שיש לו לב אחד הפונה כלפי הבורא הנמצא בשמים.

היגיעה בכשרות הלולב היא סביב אותה הלכה, שיהיה ישר ושעליו יהיו סגורים,  דהיינו שהוא יפנה כולו בשעת נטילתו כלפי מעלה.

כאשר נתבונן נווכח שיש בלולב תכונה נוספת, שאינה מצויה בשאר המינים. שאר המינים אחרי שגדלו הם נותרים בכשרותם, ואילו הלולב תחילתו בכשרות, אך אח"כ בגדילתו הוא פוסל את עצמו, הוא נפתח ומתקשה כעץ. זוהי בעצם היגיעה בלולב, למצוא אותו בעודו לב אחד, בטרם יפתח, יפנה לצדדים ויפסל.

יש להוסיף שעניין זה נובע, כאמור, מתכונת הגידול המיוחדת של עץ התמר, שאינה קיימת בשאר האילנות, שבהם, כאמור, כל ענפי העץ צומחים באותו זמן, ואילו בתמר לכל ענף יש מחזור גידול בפני עצמו. כשהוא מתחיל לגדול הוא סגור ופונה כלפי מעלה, לאחר מכן הוא נפתח ומתכופף ואט אט הוא יורד עד שמתייבש. כאמור, רק בתחילתו כאשר אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים הוא כשר.

הלולב נקרא בפסוק: "כפות תמרים", ומכאן לומדים שיהיה כפות, דהיינו שצריך לאגוד אותו עם שאר המינים. התורה השמיעה את דין האגד בלולב ובמילה "כפות", כי זהו ענינו. יש לאוגדו כי בכך לא יפרצו עליו וישאר לו לב אחד הפונה כלפי מעלה.

הדס:

הדינים השייכים רק בהדס הם שיהיה הקן, כלומר, המקום בענף שממנו יוצאים העלים, משולש, כלומר, שהם יוצאים באותה גובה, ושיהיו עליו חופים את עצו, כלומר, שכל עלה יגיע לעלה שלמעלה ממנו, וכך הענף, העץ כולו, יהיה מוסתר, מחופה בעלים.

ההדס נמשל למצוות, ומצאנו במצוות, שהרבה אותן הקב"ה כדי שיהיה האדם עוסק בהן, מפאת ריבויין, תדיר, בכל רגע, וכמאמר חז"ל (מכות כ"ג ע"ב): 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. עוד נקדים שהמספר שלוש עניינו תמידיות, כמו: ג' שנות חזקה, ג' אבות, ג' תפילות ועוד. צורת ההדס ועליו המרובים רומזים על ריבוי זה, על העיסוק התמידי במצוות.

עוד מצאנו, כאמור, בהלכה שיהיו עליו חופים את עצו, שלא יהיה בעץ מקום מגולה ללא עלים. והדבר רומז לריבוי ולהתמדה המכסים את כל זמנו ואת כל מהותו של האדם במצוות ובמעשים טובים.

היגיעה המיוחדת בהידור הכשרות בהדס דומה ליגיעת המצוות, שהרי בשלושה הדסים צריך לבדוק כמאה עלים ויותר שהם משולשים. הבדיקה היא שיהיה כל עלה בגובה המתאים, והדבר דומה למצווה שצריכה להיות תמיד בגדריה ההלכתיים ובזמנה המתאים.

התורה קראה להדס: "עץ עבות", כי זוהי מהותו, הוא מעובה בעלים, הרומזים למצוות הרבות והתמידיות.

ערבה:

בערבה לא נאמרו דינים מיוחדים, שאינם נמצאים ביתר המינים, מלבד זאת שתהיה ערבה ולא תתחלף במין אחר [כמוזכר במשנה סוכה ל"ג ע"ב]. הרמז לישראל הוא שהאדם ישאר יהודי. אמנם אין לו טעם וריח, אין לו תורה ומצוות, אך הוא לא נוטש את עמו ונשאר בן ישראל.

ערבה קל למצוא ללא יגיעה רבה בבדיקתה, כי אין כאן לא יגיעה של תורה ולא יגיעה של מצוות.

והנה, לכל המינים, מלבד ערבה יש להם בפסוק שם המתאר אותם: "פרי עץ הדר", "כפות תמרים", "ענף עץ עבות". הערבה הוגדרה ע"י מקום גידולה, כערבה הגדלה על הנחל, "ערבי נחל" [זהו מקומה ואין זה שמה העצמי, שהרי אם יש לה שם לוואי היא פסולה, כמבואר בסוגיה שם], והיינו משום שכל כשרותה נובעת מכך שהיא מחוברת לנחל, שהיא מחוברת לסדר הדורות של עם ישראל שנמשל לנחל.

לפי הסבר זה מיושבת פליאה, שהרי המילה ערבה מציינת מדבר, מקום יובש. ואם כן, מדוע נקרא עץ שגדל על המים בשם זה? ועוד, שתי המילים: "ערבי נחל" הן לכאורה סתירה מיניה וביה, כאילו נאמר: "יבשי מים", אך לאמור לעיל מבואר שערבה מצד עצמה היא אמנם יבשה, כלומר, ללא מעלה רוחנית עצמית, כמו האדם שהיא מייצגת, ומעלתה נובעת מהעובדה שהיא מחוברת אל המים, אל עם ישראל שתורתו נמשלה למים.

הבאנו במאמר זה רמזים מסועפים אך ברורים מאד אודות הדמיון בין ארבעת המינים לסוגי האנשים השונים המרכיבים את עם ישראל. ונסיים בדברי המדרש שהובא לעיל: 'יקשרו כולם באגודה אחת, והם מכפרים אלו על אלו', הקשר בין כל סוגי האנשים בעם מחבר ומכפר, כי כולם נעשים אגודה אחת.