מה אתה? אתרוג או ערבה

רמזי ארבעת המינים

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כ"ג, מ'). מלבד קיום המצוה על כל פרטיה ההלכתיים, מצויים בה גם רמזים המוסיפים תוכן הן למהות המצוה והן לפרטיה. על אחת מדרכי הרמז של ארבעת המינים נכתוב במאמר זה:

כידוע, ארבעת המינים רומזים לארבעת סוגי האנשים שמהם מורכב עם ישראל. האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח הוא כנגד הצדיקים, שיש בהם גם תורה הרמוזה בטעם, כי התורה, כמו הטעם, היא חלק בלתי נפרד מהפרי, וגם מצוות הרמוזות בריח, כי המצוות הן ההוראות היוצאות מן התורה, מן הפרי, כמו הריח. הלולב, שיש בתמרים הגדלים על העץ רק טעם, הוא כנגד מי שיש בו רק תורה, אך אין בו מצוות או מעשים טובים. ההדס שיש בו רק ריח, הוא כנגד מי שיש בו רק מצוות, אך אין בו תורה. הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, היא כנגד אישי ישראל שאין בהם לא תורה ולא מצוות.

במדרש ויקרא רבה (פרשה ל', י"א) מובא ענין זה והמדרש מסיים: 'אמר הקב"ה: יקשרו כולם באגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו'. הקשר והאיחוד הופכים אותם לאגודה אחת, מאחדת ומכפרת.

כאשר נתבונן ניווכח שצורת הגידול של כל אחד מארבעת המינים הללו, רומזת גם היא לאותם עניינים וגם ממנה ניתן ללמוד אותן תובנות. בבואנו לבחון כיצד ירמזו ארבעת המינים לארבעת סוגי האנשים המצויים בכלל ישראל, ניקח שלוש אבני בוחן. כל אחד מארבעת המינים יבחן על פי אותן אבני בוחן ועל פיהן נדע ונבין למה הוא רומז.

אבן הבוחן הראשונה היא אלו הלכות נאמרו רק באותו מין ולא נאמרו ביתר המינים, כגון, בלולב ישנה דרישה שלא יהיה נחלק כהימנק, כמוסבר להלן. בודאי שהלכה זו מייחדת את הלולב.

אבן הבוחן השניה היא באיזה עניין יש להשקיע יגיעה רבה יותר, כדי להחליט שאותו מין הוא כשר ומהודר. כגון, בהדס היגיעה היא לבדוק היטב ששלושה עלים יוצאים מקן אחד, כלומר, באותו גובה. יש לערוך בדיקות אלו בכל העלים עד שיבדק כל שיעורו ההלכתי של ההדס. יגיעת ההידור באותו מין תלמד גם על היגיעה באותו ענין רוחני שעליו הוא רומז.

אבן הבוחן השלישית היא שמו של אותו מין, שהרי כידוע השם רומז למהותו של נושא השם. השם הוא מהותי ושורשי ואינו כינוי בלבד.

נפנה תחילה לאתרוג:

האתרוג הוא היחיד מבין ארבעת המינים שהוא פרי, "פרי עץ הדר". ואמנם מצאנו שהפרי הוזכר אצל הצדיק שאליו רומז האתרוג: "פרי צדיק עץ חיים" (משלי י"א, ל'). הצדיק מושלם בתורה ובמצוות. האתרוג הוא גם היחיד מבין המינים שנוטלים אותו כיחידה שלימה, כפרי שלם, מה שאין כן שאר המינים שנוטלים בהם רק חלק מהענף. זאת ועוד, באתרוג מצאנו פסול חסר וכן שאר פסולי מראה, המחסרים ומפריעים לשלימותו ולמראהו האחיד.

גם מהות הצדיק, שנמשל לאתרוג, היא השלמות, יש בו גם תורה וגם מצוות, ובכך הוא ממלא באופן מושלם את תפקידו בעולם.

באתרוג היגיעה בהידורו היא לבחון שהוא שלם ואין פסול במראהו. כל פסולי המראה הללו עניין אחד להם שלא יכער הפגם את שלמות האתרוג, כי גם מראה פסול פוגם בשלמות. כנגד שלמות זו ניצבת השלמות הן בתורה והן במצוות של הצדיק.

רמז נאה יש בנושא זה: אתר"ג [בכתיב חסר], הוא ראשי תיבות של כל הדברים שאנו מבקשים עליהם בתפילה שיהיו שלמים: א' - אמונה שלמה, ת' - תשובה שלמה, ר' - רפואה שלמה, ג' - גאולה שלמה. זהו רמז נוסף שהאתרוג רומז לשלמות.

התורה קוראת לאתרוג: "פרי עץ הדר", ואע"פ שדין 'הדר' נלמד מאתרוג לכל המינים, שגם בהם קיימת דרישה הלכתית זו, נתייחד האתרוג בכך ששם העץ עצמו נקרא בפסוק על שם ההדר, וכן מהות הצדיק היא הקיום המושלם של רצון ה', והיינו ההדר.

גם דין "לכם", שממנו לומדים שארבעת המינים יהיו ביום הראשון בבעלותו של מקיים המצווה, נאמר בפסוק סמוך לאתרוג, ורמוז כאן שלכל צדיק יש את חלקו היחודי בעבודת הבורא, ורמז לכך הוא שרק באתרוג אנו מוצאים שיש לכל יהודי חיבה לסוג מסויים של אתרוג, לזן מיוחד, לצורת גידול מיוחדת ועוד, כי המצוה השלימה היא יחודית ומתאימה לכל אדם ואדם בפני עצמו.

לולב:

ההלכות המיוחדות הנמצאות רק בלולב ולא בשאר המינים, הן דין הימנק, שמשמעותו שהעלה העליון לא יתפצל לשנים וכן, שלא יפרצו עליו, כלומר, שאין העלים עולים למעלה עם השדרה אלא תלויים לכיוון מטה (שולחן ערוך אורח חיים סי' תרמ"ה). בעקרון עניינם של פסולים אלו הוא אחד, שלא יפנו עליו לצדדים, אלא יפנו באופן מוחלט כלפי מעלה. בגמרא אמרו (מסכת סוכה מ"ה ע"ב) שעץ התמר יש לו לב אחד לאביו שבשמים, ולכן, צריך שכל העלים יפנו כלפי מעלה, כי הם המבטאים את הלב האחד.

הלולב רומז, כאמור, לתורה, ולגבי התורה מצאנו שאי אפשר להצליח בה אלא אם כן הלומד מסור רק לתורה ואינו מפנה את לבו לנושאים נוספים [לא מצאנו ענין זה במפורש לגבי המצוות]. וכן מובא במשנה (אבות ב', ה'): לא כל המרבה בסחורה מחכים. כי התורה היא חכמת הקב"ה ואין בלעדיה מאומה. רעיון זה מסמל הלולב, שפונה רק לשמים, כלפי מעלה, ללא פנייה לצדדים אחרים.

זאת ועוד, לעץ התמר יש צורת גידול שהיא ייחודית רק לו. כל העצים גדלים בכל קצות האילן ובכל פינותיו, ואילו התמר גדל רק במרכזו ופונה כלפי מעלה, והיינו שיש לו לב אחד הפונה כלפי הבורא הנמצא בשמים.

היגיעה בכשרות הלולב היא סביב אותה הלכה, שיהיה ישר ושעליו יהיו סגורים,  דהיינו שהוא יפנה כולו בשעת נטילתו כלפי מעלה.

כאשר נתבונן נווכח שיש בלולב תכונה נוספת, שאינה מצויה בשאר המינים. שאר המינים אחרי שגדלו הם נותרים בכשרותם, ואילו הלולב תחילתו בכשרות, אך אח"כ בגדילתו הוא פוסל את עצמו, הוא נפתח ומתקשה כעץ. זוהי בעצם היגיעה בלולב, למצוא אותו בעודו לב אחד, בטרם יפתח, יפנה לצדדים ויפסל.

יש להוסיף שעניין זה נובע, כאמור, מתכונת הגידול המיוחדת של עץ התמר, שאינה קיימת בשאר האילנות, שבהם, כאמור, כל ענפי העץ צומחים באותו זמן, ואילו בתמר לכל ענף יש מחזור גידול בפני עצמו. כשהוא מתחיל לגדול הוא סגור ופונה כלפי מעלה, לאחר מכן הוא נפתח ומתכופף ואט אט הוא יורד עד שמתייבש. כאמור, רק בתחילתו כאשר אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים הוא כשר.

הלולב נקרא בפסוק: "כפות תמרים", ומכאן לומדים שיהיה כפות, דהיינו שצריך לאגוד אותו עם שאר המינים. התורה השמיעה את דין האגד בלולב ובמילה "כפות", כי זהו ענינו. יש לאוגדו כי בכך לא יפרצו עליו וישאר לו לב אחד הפונה כלפי מעלה.

הדס:

הדינים השייכים רק בהדס הם שיהיה הקן, כלומר, המקום בענף שממנו יוצאים העלים, משולש, כלומר, שהם יוצאים באותה גובה, ושיהיו עליו חופים את עצו, כלומר, שכל עלה יגיע לעלה שלמעלה ממנו, וכך הענף, העץ כולו, יהיה מוסתר, מחופה בעלים.

ההדס נמשל למצוות, ומצאנו במצוות, שהרבה אותן הקב"ה כדי שיהיה האדם עוסק בהן, מפאת ריבויין, תדיר, בכל רגע, וכמאמר חז"ל (מכות כ"ג ע"ב): 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. עוד נקדים שהמספר שלוש עניינו תמידיות, כמו: ג' שנות חזקה, ג' אבות, ג' תפילות ועוד. צורת ההדס ועליו המרובים רומזים על ריבוי זה, על העיסוק התמידי במצוות.

עוד מצאנו, כאמור, בהלכה שיהיו עליו חופים את עצו, שלא יהיה בעץ מקום מגולה ללא עלים. והדבר רומז לריבוי ולהתמדה המכסים את כל זמנו ואת כל מהותו של האדם במצוות ובמעשים טובים.

היגיעה המיוחדת בהידור הכשרות בהדס דומה ליגיעת המצוות, שהרי בשלושה הדסים צריך לבדוק כמאה עלים ויותר שהם משולשים. הבדיקה היא שיהיה כל עלה בגובה המתאים, והדבר דומה למצווה שצריכה להיות תמיד בגדריה ההלכתיים ובזמנה המתאים.

התורה קראה להדס: "עץ עבות", כי זוהי מהותו, הוא מעובה בעלים, הרומזים למצוות הרבות והתמידיות.

ערבה:

בערבה לא נאמרו דינים מיוחדים, שאינם נמצאים ביתר המינים, מלבד זאת שתהיה ערבה ולא תתחלף במין אחר [כמוזכר במשנה סוכה ל"ג ע"ב]. הרמז לישראל הוא שהאדם ישאר יהודי. אמנם אין לו טעם וריח, אין לו תורה ומצוות, אך הוא לא נוטש את עמו ונשאר בן ישראל.

ערבה קל למצוא ללא יגיעה רבה בבדיקתה, כי אין כאן לא יגיעה של תורה ולא יגיעה של מצוות.

והנה, לכל המינים, מלבד ערבה יש להם בפסוק שם המתאר אותם: "פרי עץ הדר", "כפות תמרים", "ענף עץ עבות". הערבה הוגדרה ע"י מקום גידולה, כערבה הגדלה על הנחל, "ערבי נחל" [זהו מקומה ואין זה שמה העצמי, שהרי אם יש לה שם לוואי היא פסולה, כמבואר בסוגיה שם], והיינו משום שכל כשרותה נובעת מכך שהיא מחוברת לנחל, שהיא מחוברת לסדר הדורות של עם ישראל שנמשל לנחל.

לפי הסבר זה מיושבת פליאה, שהרי המילה ערבה מציינת מדבר, מקום יובש. ואם כן, מדוע נקרא עץ שגדל על המים בשם זה? ועוד, שתי המילים: "ערבי נחל" הן לכאורה סתירה מיניה וביה, כאילו נאמר: "יבשי מים", אך לאמור לעיל מבואר שערבה מצד עצמה היא אמנם יבשה, כלומר, ללא מעלה רוחנית עצמית, כמו האדם שהיא מייצגת, ומעלתה נובעת מהעובדה שהיא מחוברת אל המים, אל עם ישראל שתורתו נמשלה למים.

הבאנו במאמר זה רמזים מסועפים אך ברורים מאד אודות הדמיון בין ארבעת המינים לסוגי האנשים השונים המרכיבים את עם ישראל. ונסיים בדברי המדרש שהובא לעיל: 'יקשרו כולם באגודה אחת, והם מכפרים אלו על אלו', הקשר בין כל סוגי האנשים בעם מחבר ומכפר, כי כולם נעשים אגודה אחת.