אברהם ויחסו לאומות - לפרשת לך לך

אברהם ויחסו לאומות

במעשי האבות קיימת הוראה לעתיד בהקשר ליחס הנכון שלנו כלפי אומות העולם. האבות במעשיהם הדריכו את בניהם כיצד לצעוד בחיים וכיצד להתייחס לכל תופעה.

יחס זה הינו בעל שתי פנים: מחד, עלינו להיות ממשיכיו של אברהם אבינו – אב המון גויים, 'האחראי' על הבריאה והרוצה בטובתה, שתפקידו להביא את ברואי העולם למעלה רוחנית גבוהה. הדבר מחייב אחריות לשלומם ולטובתם הרוחנית והגשמית של כל בני האדם.

מאידך, חטאינו והפגמים שעלו בנו, מביאים אותנו למצב שבו עלינו להתמודד מול מזימות אומות העולם. הבורא מעניש אותנו באמצעות האומות, ולא אחת אנו ניצבים מול פרעות, גלויות ומלחמות. אנו מייחלים למצב שבו נהיה אור לגוים, אבל כל עוד לא באה שעת גאולתנו, האומות משמשות כשבט פורענות, כדי להביא על עם ישראל עונש שמטרתו תיקון.

נסביר כל אחד מצדדים אלו:

התייחסותו של אברהם אבינו לסדום מהווה דוגמה להתייחסות נכונה לחוטאים. אמנם, תהום פעורה בינינו לבינם, אבל בשעה שעומדת להתרגש עליהם פורענות – אנו מבקשים את טובתם, יוצאים להגיש להם עזרה או קמים ללמד עליהם סנגוריה. יחס זה, מתבאר בפסוק (תהלים קי"ד, ל"ה): "יתמו חטאים מן הארץ", חטאים אך לא החוטאים עצמם.

פעמיים יצא אברהם לעזרת סדום: האחת, בשעה שבאה עליהם פורענות מידי ארבעת המלכים. בני סדום, יחד עם לוט, בן אחיו של אברהם, נלקחו בשבי, ואברהם יצא לחלצם. ה' עזר לו במלחמתו והוא הצליח להציל את סדום ובנותיה מידי אויביהן. הפעם השניה היתה לפני שניתכו עליהן גפרית ואש מן השמים, כעונש על מעשיהן. גם אז ניסה אברהם אבינו להציל בתפילתו ובבקשתו מאלקים את סדום, אלא שאנשי סודם עצמם הכשילו את מאמציו.

בפעם הראשונה כאשר לוט נפל בשבי, ניצבה לפני אברהם, לכאורה, שאלה: הצלת לוט כרוכה בהצלת אנשי סדום. ואם כן, באמצעותו תקום שוב עיר הרשע על מכונה. בני העיר ישובו למקומם, וימשיכו במהלך חייהם החוטא. אברהם פתר את השאלה. הוא יצא להילחם נגד ארבעת המלכים במטרה להציל, ובכך הוא גילה לעין כל, שאין הוא קטיגורם של אנשי סדום, ואינו מבקש את רעתם או את מפלתם.

בפעם השניה קם אברהם והפך לחומת מגן לסדום עצמה. הפעם לא רק עקב הדאגה ללוט. בתפילתו ביקש אברהם רחמים על העיר החוטאת עצמה. בתפילתו מודגשת ההנחה שאין אנו רואים בבחירתנו בדרך הטובה סיבה לחורבנם. יש לנו אחריות כלפיהם, ואנו מבקשים את טובתם.

אברהם בדרכו, במלחמתו ובתפילתו, הורה דרך לבניו אחריו. עלינו לחוש באחריות כלפי עולם ומלואו, לרצות בטובתו ולהתפלל להצלתו. תפקידו של אברהם כ'אב המון גויים' ותפקדינו כממשיכיו לראות עולם מיושב ע"י העמים, עולם שבבוא הזמן יכיר גם הוא באמת האלקית וינהה אחריה.

*

הצד השני של ההתייחסות כלפיהם הוא יחס של עימות והתמודדות מולם, בשעה שהם מבקשים לעשיות לנו רעה. העימות בין עם ישראל לבין אומות העולם, הוא מאבק תמידי כנגד ארבע המלכויות העולמיות, שקמו עלינו לאורכם של דברי הימים.

מאבק זה קשור ישירות למלחמה שערך אברהם נגד ארבעת המלכים. חכמינו מצאו רמז בפסוק: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער" – זו בבל, "ואריוך מלך אלסר" – זה אנטיוכוס (מלך יוון), "כדרלעומר מלך עילם" – זו מדי (ופרס), "ותדעל מלך גויים" – זו מלכות אדום, שהיא מכתבת טירוניא (שולחת כתב שיטנה) מכל אומות העולם (בראשית רבה מ"ב, ד').

מלחמתו של אברהם היתה סימן להתמודדות של עם ישראל נגד ארבעת המלכויות העתידות לקום עליו בעתיד. כאמור, הסיבה העיקרית למאבקן של האומות בנו, אינו קשור ישירות למישור הגשמי. הוא נובע מהמישור הרוחני. כאשר איננו עומדים בגובה הדרוש מבחינה רוחנית, פוגעת בנו, חלילה, יד ה' באמצעות שליחיו, הם אומות העולם.

מלחמה זו בארבעת המלכים אירעה עם עלייתו של אברהם אבינו ממצרים, בבואו להתיישב שוב בארץ, לאחר תקופת הרעב. באותה שעה פרש ממנו לוט לסדום, ומיד בסמוך פרצה המלחמה הגדולה נגד ארבעת המלכים.

אחיזתו של אברהם בארץ באותה שעה עדיין אינה שלימה. לכן, צריכה לבוא אחריה התמודדות נוספת, נגד אומות העולם. רק אחריה עתיד אברהם לשבת בשלווה, ולהיות נשיא אלקים. אברהם אבינו אמנם עלה ממצרים ויצא מהגלות, אבל ישיבתו בארץ ישראל מצריכה עדיין הכנה רבה. עדיין לא נשלם תפקידה של הגלות.

זוהי גם דרכם של בניו: עם עלותם ממצרים, יצליחו אמנם בני ישראל להיאחז בארץ, אבל בהמשך הדורות יתברר שהאחזות זו היתה רק תקיעת יתד. אין היא ישיבת קבע לעולמים. הם יגלו גלות אחר גלות. הם עתידים לשוב ולהתמודד מול אומות העולם, ורק לאחר תום המאבק הארוך, נגד כל המלכויות, עתיד עם ישראל לזכות לישיבת שלווה בארץ ישראל, להחשב כנשיא אלקים בקרב כל העמים ולהנות מכל הטובות שתבאנה בשעת הגאולה השלמה.